הפחד הכי נפוץ אצלנו, בני דור ה Y, הוא פחד מחוסר מימוש. פחד להתעורר עוד 20 30 שנה ולהגיד "זה מה שעשיתי?"
סיימתי את התואר ואני לא מאושר. ושואל את עצמי מה קורה הלאה. האם בזבזתי את הזמן שלי? מה אני צריך לעשות היום כדי להצליח מחר? כולם מספרים מסביב על כלמני אגזיטים, בפייסבוק כולם נראים מאושרים.
לא נרדמים, לא מתעוררים, הרבה עישון, חרדות, בדידות...
זה לא כי אנחנו דפוקים. זה כי אנחנו מפותחים. חווים את המטריקס. אבל זה מתנגש עם המציאות ביום יום, עם הציפיות וזה יוצר פער מבפנים שיוצר חוסר שקט.
מצד אחד מרגישים את זה שכל המציאות הזאת היא חלום, סיפור, מצד שני מסרבים להתעורר. מפחדים להתעורר. וכמו בסרט הלופר רק טובעים עוד בחלום שכולם מנסים למכור לנו. וזה פשוט לא עובר לנו. לא מצליח. אנחנו מפותחים מדי. מבינים, רגישים, פתוחים מדיי.
אז מה עושים עם זה? איך אפשר לשנות את זה?
דבר ראשון צריך להכיר בזה. לדעת – זה המצב.
ועכשיו אפשר להתחיל!
בשביל מה אנחנו חיים, אוהבים, יוצרים, מתים? בשביל מה? אם הכל זה לופ של מטריקס אז מה המשמעות של כל זה?
לא רק אני, רבים כבר גילו את המרכיב הנצחי שתמיד היה תמיד ישנו ותמיד יהיה. זה תמיד שם ואל יכל להעלם שום דבר לא יכל לפגוע בזה וזה פשוט מאד לחוויה.
תנסו לרגע לעשות את התרגיל הבא.
תנשמו עמוק שלוש נשימות לתוך הלב שלכם (במרכז הגוף, לא הלב הפיזי אלא האנרגטי). שלוש נשימות עמוקות. עד שאתם מרגישים את הנוכחות המלאה שלכם בתוך הלב. ואחרי שעשיתם את זה דמיינו שאתם מתחילים לעוף עמוק לתוך הלב של עצמכם
(למי שעוזר, אפשר לדמיין שנכנסתם לתוך חללית או הפכתם לסופרמן שכזה, ותחלקו את עצמכם לשניים. מי שזה עוזר לו אפר אפלו לשבת מול מראה ולדמיין שאתם עוד אדם)
תעופו עמוק לתוך הלב שלכם. אל תשכחו לנשום. ותרגישו איך לאט לאט הכל הופך אור. איך אתם מגיעים לעומק של האור של הלב שלכם. יותר ויותר עמוק לתוך העומק של הלב שלכם. וכשהגעתם לעומק של העומק של הלב שלכם שאלו את עצמכם "מה יותר עמוק מזה?" ותמשיכו עוד ועוד פנימה.
לכל הרעיונות התמונות או הסיפורים שיכלים לצוץ בדרך אמרו: "היי, טוב לראות אותך. אבל מה יותר עמוק מזה?" והמשיכו לעומק של העומק של הלב שלכם.
מעבר לסיפורים, רעיונות זכרונות
לעמוק של העומק של העומק של האור שבלב שלכם.
וכשאתם מרגישים שהגעתם הכי עמוק שיש תנשמו עמוק ותמשיכו אפילו יותר עמוק.
ואז
תנוחו שם. פשוט תנוחו באור הזה. תתמוססו לתוכו. ותנו לו להיות הכל. וזה.
האור הזה, שבעמוק של הלב שלכם הוא מה שתמיד היה תמיד יהיה ותמיד ישנו. הוא מעבר לכל רעיון מחשבה או רגש. הוא כל מה שיש.
ובחיים האלה אנחנו לומדים איך להביא את המופשטות של האור הזה לתוך חיי יום יום של גוף.
אז למה אנחנו לא מרגישים כל הזמן את עצמנו באור הזה? למה אנחנו לא חווים כל הזמן, כל רגע את האושר האין סופי של חוסר הפרדה, קירבה אהבה? למה יש לנו כל כך הרבה רגשות מתרידים? כל כך הרבה אמונות מגבילות? למה?
כשהייתם באור הזה בטח ראיתם שאין גבולות. אתם לא מתחילים ולא נגמרים. אבל אצלנו בתוך הראש שלנו יש גבולות. והגבולות האלה שאנחנו חווים בחיי היום יום. כאילו יש הפרדה בין דברים שונים, הגבולות האלה נובעים מהאגו שלנו. האגו זה הרעיון שיש "אני"
