ההתמודדות שלי עם הסרטן
ואני כל כך רציתי גם להיות כזו!
הייתי בטוחה שאני, מטפלת הוליסטית, שהייתי עדה בעצמי לכל כך הרבה ניסים וריפויים, אני בטוח אצליח לרפא את עצמי!
רציתי שהספר הזה שאכתוב יהיה ספר על איך שאני ריפאתי את עצמי. על כמה שהייתי חזקה ומהממת ומעולה.
כל כך לא רציתי לעשות ביוספיה, מהסיבה הפשוטה שפחדתי שתישאר לי צלקת על השד. היום כשאני חושבת על זה, זה מצחיק אותי, השד הזה כבר לא קיים אפילו. אבל פחדתי. ואחרי הביופסיה היתה לי תחושה נוראית.
לפני שהלכתי לישון התפרקתי מבכי, הרגשתי את ההיקשרות שלי לגוף שלי. התמלאתי פחד מהשינויים העלולים להתרחש בגוף שלי. החתך של הביופסיה הפחיד אותי והיתה לי תחושה רעה שזו רק ההתחלה. רציתי לדבר עם מישהו אבל אפילו לא ידעתי מה לומר כי בעצמי לא הייתי בטוחה ממה אני כל כך מפחדת. הרי אין סיכוי שיש לי משהו, הרי אצלי הכל תמיד טוב. אני תמיד מוצאת חניה, אני תמיד מגיעה בזמן לכל מקום, אני בן אדם שיש לו המון מזל, למה אני מפחדת פתאום? אבל הפחד היה ביל נשלט, תהומי ואין סופי. בכיתי ובכתי מלאה בפחד והתאבלות על משהו שאני עדיין לא ידעתי מה הוא.
בדרך לרופא הכבישים היו ריקים והנסיע נעימה וזריזה. הקליניקה היתה ריקה וזה היה לי נעים. "פה הכל רגוע, זה בטח סימן טוב". נכנסתי.
הוא התחיל לדבר, שנינו עם מסכות, אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה בדיוק. ואני שומעת רק קיטועי מילים ומשפטים. עם כל מילה שלו המסכה שלי נרטבת יותר ויותר. "איזה מזל שהוא כמעט לא רואה איך אני בוכה, לא נעים ככה להתייפח". תמיד צחקו עלי שהדמעות שלי ענקיות, מתפרצות משום מקום, ואני יודעת שזה יכל להפחיד. בשבילי זה בכלל לא מיוחד לבכות, אני בוכה מהכל, אבל משום מה יש החלטה כזו בעולם שבכי מסמל משבר ויש להתייחס אליו ברצינות.
הייתי מפוצלת. היו בחדר הזה שתי גלית.
חצי אחד מתבוסס ברגשות פחד ורחמים עצמיים כשהחצי השני שלי מסתכל על כל האירוע הזה מבחוץ "אז ככה אני מגיבה לזה" חושבת הגלית השנייה שמסתכלת מבחוץ, כמו מחוץ לגוף "כמה מעניין" ואני חווה את שתיהן בו זמנית. ומתמלאת הכח עצום. מתמלאת בסערה של רגשות וחוכמה אין סופית של התבוננות. בו זמנית.
ההתבוננות הגבוהה הזאת החזיקה בדיוק עד הרכב. נכנסתי פנימה ומערבולת בלתי נגמרת של מחשבות נחתה עלי. "זה אמיתי? אני? ניתוח? למה דווקא אני? למה בגיל כל כך צעיר? כל כך מפחיד להיות לפני משהו, לא לדעת מה יהיה. עדיך להתכחש. לעשות כאילו זה לא קורה. כן. זה עדיף. אולי עשיתי יותר מדי מדיטציות וכל ההתבוננות הזו היא לא במקום עכשיו. איך אפשר "להתבונן" על משהו כל כך נורא? זה פשוט נורא ואיום. כן, זו המסכנה הנכונה ביותר. מה שקרה לי עכשיו הוא נורא ואיום. ומה שהכי נכון לעשות זה לרחם על עצמי ולבכות. מצד שני, זה לא כל כך רוחני. ואני חייבת להראות לכולם ולעצמי כמה חזקה ורוחנית אני! אנשים רוחנים לא מרחמים על עצמם. "
התבלבלתי לגמרי. לא ידעתי באיזו מחשבה לבחור. ואין לי הסבר איך זה קרה, אבל ברגע שהתחלתי לנהוג והמוזיקה הנעימה של עידן רייכל ברדיו הרגיע אותי, עברה לי בגוף תחושה חזקה שכל זה איכשהו מוביל למשהו מאד טוב.
החוויה שהייתה לי אצל הרופא, כשראיתי את הכול מבחוץ הייתה חדשה עבורי. אבל הבסיס של החוויה הזו היה מוכר מאד. הבסיס של החוויה הזו זו סקרנות.
בקליניקה עם אנשים שהגיעו אלי לטיפול מהר מאד למדתי שאם לא אאמץ את הגישה הסקרנית לא אוכל להגיע רחוק. שמתי לב מאד מהר שכשאני מגיעה עם אג'נדה, עם תפיסה ורעיון לגבי איך הסשן צריך להתנהל, לאיזה מסכנות צריך להגיע האדם שהגיע אלי לקבל עזרה ועל כך שהעזרה הזו חייבת להינתן בזמן ובאופן מסויימים, כשכל זה מתקיים אין טיפול מוצלח. רק כשאני נכנסת לקליניקה עם סקרנות עמוקה לגבי התהליך והבן אדם שעומד מולי, רק אז משהו מפתיע ועוצמתי מתחרש ומגיע שינוי אמיתי בחיים שלו. אחרי שראיתי שזה עובד כל כך טוב בחדר סגור התחלתי ליישם את זה בסדנאות שהנחתי, בשיעורים שלימדתי בבית ספר במסגרת הסטאז' ובעבודה שהייתה לי אז בהדרכה וליווי של מדריכי נוער. זה תמיד עבד. תמיד כשאמרתי לעצמי "היום נהיה סקרנים" קרו ניסים, הילדים בכיתה התנהגו מדהים, המדריכים הגיעו לתובנות חדשות והסדנאות עברו בהצלחה גבוהה. הבעיה הייתה כזו: אני הרבה פעמים שחכתי לעשות את זה. זה לא היה משהו שפשוט קרה לי בטבעיות. הייתי צריכה להזכיר את זה לעצמי כל פעם מחדש כדי לא לשכח. שם, אצל הרופא, כנראה שהאימונים שעשיתי לעצמי באופן מודע נטמעו כי התגובה הספונטנית שלי לכל השיגעון הזה היתה סקרנות שמילאה אותי בתחושה נעימה. כן, גם את זה אני יכלה לעבור בסקרנות. וכך עשיתי. בכל נקודה בתהליך הריפוי שלי, קשה ככל שהייתה. מכל רגע דליתי תובנות משמעותיות לגבי חיי ולגבי העולם ועברתי שינויי בזק בזכות הגישה הסקרנית שמביאה למצב של חוסר ציפיה מצד אחד ולעשיה מהצד השני.
