טוב לא צריך להיות גאון כדי להגיד שיש מערכת מאד אינטנסיבית סביבנו שגורמת לנו להאמין שאנחנו לא נראים ונראות מספיק טוב. וקל להאשים את הפרסומות והפוטושופ ומודל היופי.
אבל בדרך כלל, עם כל מי שהגיע אלי עם בעיה שקשורה לדימוי גוף, לקשיים עם הגוף וכו, מצאנו אמונות עמוקות שממש לא התחילו בגלל הפרסומות. אמונות שגורמות לנו לשנוא את הגוף שלנו, או לאכול בצורה שתביא אותנו למצב לא בריא ולענישה עצמית.
זה הכל אמונות.
אלו יכולות להיות אמונות שקשורות רעיונות כמו "לא מגיע לי לקבל אהבה" אמונה שלפעמים נולדים איתה בגלל טראומה ברחם, או אפילו מגיעים איתה מחיים קודמים או מטראומה משפחתית שנושאים על הכתפיים.
לפעמים לאנשים יש אמונה כמו "אני לא שייכ/ת לפה" או "אני לא צריכה להיות בגוף". לפעמים אנשים מרגישים לא חלק מהעולם הזה וחווים ניתוק מהגוף. זה לרוב אמונות שנוצרו לפני הלידה בכלל.
החדשות הטובות הן - שאפשר לשנות את האומנות האלה!
כשאנחנו מחוברים לגוף שלנו, אנחנו יכלים לתרום יותר לסביבה שלנו. אנחנו יכלות להיות חיוניות יותר ולעשות יותר.
שנאה/ סלידה/ כעס שקשורים לגוף. זה משהו שקיים אצל הרבה מאיתנו. ואפשר להפרד ממנו.
אני זוכרת שבעבר כל פעם שהלכתי לקנות בגדים, ובעיקר ספציפית בקאסטרו אני זוכרת, הייתי בוכה. שנאתי לקנות בגדים כי שום דבר לא ישב עלי טוב, הרגשתי שמנה ושנאתי את הגוף שלי.
לאמא שלי היו הרבה בעיות עם הגוף שלה והיא עשתה המון דייטות והשליכה עלי את הפחדים שלה מלהיות שמנה. תמיד אמרה "את כמוני, מה לעשות, צריך לשים לב למה שאוכלים"
ולמרות שהייתי ילדה במשקל ממש ממוצע וסבבה ביחס לגבוהה וכל זה, הייתי בלחץ היסטרי לגבי הגוף שלי, וככל שהלחץ גבר השמנתי.
ויום אחד קרה לי סוויץ' במוח. החלטתי שהגוף שלי מהמם כמו שהוא. החלטתי שצדדים זה יפה, ושאני נראית טוב. זה היה ממש רגע. סוויץ'. שחררתי את הלחצים של אמא שלי ונזכרתי שאני שמחה להיות בגוף הזה שלי שקיבלתי.
מאז רזיתי אגב, והגעתי שוב למשקל האופטימאלי עבורי, כי הפסקתי לשנוא את הגוף שלי ונתתי לו להיות כפי שהוא.
מגיע לנו לאהוב את הגוף שנו
