האם יש משהו שאנחנו מרגישים שאנחנו לא סולחים עליו לעצמנו? זה נאגר לעוד ועוד כעס עצמי שהופך לטינה. טינה זה הרגש הכי כואב וחזק שמנהל אותנו. כשיש לנו טינה על משהו זה אנרגיה מאד קשה שנאגרת בגוף. ברמה הפיזית הטינה נאגרת בכבד. פיטיריות בגוף, גידולים סרטניים, בעיות בכבד כל אלה קשורים לטינה. לי אישית יש מחשבה שאולי אחת הסיבות שסרטן כל כך נפוץ בעולם המערבי היא בגלל שאנחנו אלופי העולם בהדחקת רגשות ובחיים תחת לחץ מאד גדול. אנחנו צוברים המון כעסים אבל לימדו אותנו לישמור אותם בפנים ולהדחיק. ככה הכעס נאגר והופך לטינה.
מה עושים עם זה?
דבר ראשון נשאל את עצמנו: בשביל מה הכעס? (לא למה, אלא בשביל מה) מפני מה הכעס הזה שומר עלינו? מה הוא נותן לנו?
למשל. אם אני כועסת על עצמי בגלל שלא עבדתי על משהו שתכננתי לעשות ובמקום זה ראיתי סרטונים ביוטיוב אני כביכול שומרת על עצמי מפני העצלנות החוזרת הזו.
למה כביכול? כי למרבה האירוניה מה שקורה זה מצב הפוך לגמרי. כי הכעס משתק. וגורם לנו לחזור לאותו דפוס שוב ושוב.
אם אני כועסת על עצמי בגלל שראיתי סרטונים במקום לעבוד סביר להניח שאני אעשה את זה לעיתים תכופות אף יותר. ולמה? מפני שרגש חזק כמו כעס, כשאנחנו מחברים אותו לאירוע ומקבעים אותו אצלנו במחשבה הוא מייצר את אותו מצב שוב ושוב מכיוונים שונים ומשונים. הוא ימגנט עוד ועוד מהמציאות שתצדיק את אותו הכעס.
ואז מה שקורה זה שמתחילים לכעוס על הכעס. שזה גם לא רעיון כל כך טוב. כי כעס זה כעס.
אז מה עושים?
תקחי שלוש נשימות עמוקות
תספרי מ10 עד 0 ותרגישי איך עם כל סיפרה את נחנכסת יותר ויותר עמוק לתוך תת המודע שלך.
כשאת רגוע לגמרי תבקשי לראות את הפחד כאנרגיה. תראי אותו ממש כמו ישות נפרדת (מה שנכון אגב, הוא אף פעם לא באמת חלק ממך). ותשאלי אותו. מה הוא צריך. תדברי איתו, תני לו מקום להתבטא, כמו ילד קטן שבוכה ורק רוצה שיקשיבו לו.
אל תחברו את הכעס לאירוע מסויים.
תראו אותו כמו יישות נפרדת ודברו איתו באהבה ובהבנה.
עד שהוא כבר לא ירצה להשאר
